זה מה שאנחנו באמת מלמדים את הילדים בזמן שאנחנו מנסים לחנך אותם

אנחנו שמים לילדים גבולות (זה אסור! אל תעשה את זה! אסור לצעוק/להרביץ/לקלל וכו'), מענישים ("אני אקח את הטלפון אם תהיה בטיקטוק כל כך הרבה", "לא אקנה לך את זה אם לא תפסיק לצעוק עכשיו", "אני לא מרשה לך להיות חבר של…").

ובתוך כל זה - מה הילדים שלנו באמת מבינים? מה הם מרגישים? על מה זה ישפיע בהמשך חייהם וחיינו?

אנחנו יכולים לדמיין כיצד היינו מרגישים אם מישהו אחר היה אומר לנו את המשפטים האלה. או פשוט להיזכר בילדות - איך הרגשנו כששמענו משפטים דומים מהורינו? ואם לא חווינו את זה בילדות- אולי דווקא מחסור בגבולות היווה אצלנו איזשהו קושי?

מה אנחנו מרגישים כשאומרים לנו מה לעשות בזמן שלא מתעניינים מה אנחנו מרגישים ומה חשוב לנו באותה הסיטואציה? ומה אנחנו מרגישים כשלא מתייחסים אלינו בזמן שאנחנו מבולבלים, מפוחדים ומחפשים את הקול הבוגר שיעזור לנו להבין את עצמנו? רובנו חונכנו בצורה הזאת ומתמודדים עם התוצאות עד היום. חשוב לציין כי הורינו עשו כמיטב יכולתם, בדיוק כמו שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו היום עם ילדינו. ולמי מאיתנו שירצה לראות את הדברים מנקודת מבט קצת אחרת, מנקודת מבט של תקשורת מקרבת, אנסה להציג נקודת מבט זאת בדרך הכי טובה שאני יכולה.

ניקח לדוגמה ילד בן 5 שלא מסכים להיכנס בערב למקלחת. הילד עסוק במשחקים שלו, לא מתייחס למה שאמא/אבא אומר/ת, אולי מבטיח שעוד דקה הוא יכנס למקלחת אבל עוברת דקה ועוד דקה ועוד רבע שעה וזה לא קורה.

בזמן שאנחנו נופלים מהרגליים מהעייפות של היום, אנחנו יכולים להתפרץ ולצעוק, לאיים בעונש, לשאול אותו ואת עצמנו "למה הוא עושה לי דווקא?", "למה הוא לא מכבד אותי?" וכו'. אבל… מה הוא באמת עושה? אולי הוא אומר לנו בהתנהגות שלו שהוא לא באמת מיצה את היום הזה עדיין? כי בעצם רוב היום הוא היה בגן, ואז קצת דיברנו איתו, האכלנו אותו וחזרנו למיילים/טלפון/פייסבוק… אולי זאת הדרך שלו להגיד לנו שיש פה משהו שחסר לו ולכן הוא לא רוצה שהיום הזה ייגמר. אבל הוא לא יודע איך להגיד את זה ואולי אפילו לא מבין בעצמו שזה העניין, ואולי יש משהו אחר שמפריע לו (אולי משהו או מישהו מציק לו בגן ולכן הוא לא רוצה שהיום יגמר, כיוון שזה אומר שעוד מעט יתחיל יום חדש שהוא מפחד ממנו). הביטוי של הקושי הזה יכול להתבטא בחוסר הרצון שלו להיכנס למקלחת. אצל ילד בוגר יותר זה יכול להתבטא בחוסר נכונות להיכנס למיטה, חוסר רצון לדבר ולשתף, צפייה במסכים וכו'.

הילדים הקטנים ירצו הרבה פעמים עוד זמן איכות עם ההורים. הילדים הבוגרים ירצו זמן איכות עם עצמם, עם המחשבות שלהם, עם החברים שלהם (לעיתים קרובות זה יהיה המצב מכיוון שלא קיים עדיין קשר פתוח ובלתי שיפוטי עם ההורים).

אז מה לעשות בעצם? אפשר לבדוק מה יקרה כשבזמן שהמצוקה שלנו ממש גדולה, וזה יוצא החוצה בכעס, עצבים וצעקות - דווקא שם, או קצת אחרי, כשכאב טיפה נרגע, אנחנו מצליחים לראות את הילד שלנו, מה הוא בעצם מבקש מאיתנו (בדרך שכל כך קשה לנו להכלה), למה הוא זקוק באמת?

אם נוכל לענות לעצמנו, בין אם זה יהיה מדוייק או לאו, נרגיש יותר רגועים, יותר קרובים אליו ונוכל להכיל יותר את הסיטואציה.

בעצם במקום הכוח שאנחנו משתמשים בו כהרגל - כוח הסמכות שלנו כהורים, כוח ההפחדה והענישה, הכוח הפיזי שלנו שמתפרץ ומאיים בצורת צעקה ועוד, נשתמש בכוח אחר - בכוח ההבנה, הרגישות והאמפתיה. מכיוון שכשאנחנו "מחנכים" את ילדינו, גם הם, ממש כמונו, מפרשים ושופטים את הסיטואציה.

כמוני בדיוק, כשמישהו לא יבין מה חשוב לי - אני אסמוך עליו פחות/אתאכזב ממנו/אכעס עליו; כשמישהו יעניש אותי - אני אפגע/אפחד שיגלה עלי דברים דומים בעתיד/ארגיש בדידות; כשמישהו יגיד לי שמשהו שאני עושה לא בסדר - אני ארגיש אשמה/בלבול/השפלה.

לסיכום, בזמן שאנו מנסים לחנך את ילדינו בדרך "הרגילה" ("שכר ועונש"), הם עלולים להרגיש רגשות שליליים וכואבים מאוד אשר עלולים להתפתח לדפוסים שיקשו עליהם במערכות יחסים שונות במהלך חייהם. אם נהיה פתוחים וקשובים למה שקורה בנפשם, נתייחס לזה, נחבק את זה, נשאל אותם בנוגע למה שהם מרגישים - נוכל להתקרב אליהם ולהבין אותם יותר. דרך ההתקרבות ושיתוף הפעולה שיווצר, ננחיל חינוך רגשי ואמפתי אשר לוקח בחשבון את כל הצדדים. זה אולי לא חינוך של עמידה בזמנים, של אסור ומותר, של "צריך כי חייבים"… אבל זה חינוך ללהיות אנושי, רגיש, מבין ומשתף.

אפשר לשאול את עצמנו כשאנו מדברים על "חינוך" - למה אנחנו מחנכים, לאיזה ערכים. ולאחר מכן לשאול אם הערכים הללו באים לידי ביטוי (אם בכלל) בגישת החינוך הנוכחית, ולנסות לנחש איזו השפעה תהיה על ילדינו בעקבות גישת חינוך זו. כמובן שאפשר גם לשאול את הילדים על מה שעובר עליהם בזמן שאנחנו מנסים "לחנך" אותם - כך כנראה נקבל את התשובה המדויקת ביותר וגם נוכל ליצור שיח רגשי ומקרב.

תקשורת מקרבת נותנת הזדמנות לשאול ולקבל מענה גם לשאלות אלו בדרך לא שיפוטית, שלוקחת בחשבון גם את הצרכים העמוקים של ההורים אשר מנהלים חיים מואצים ושוחקים בעולמנו המערבי הבלתי מתפשר.