ההבדל המהותי והמפתיע בין בקשה לדרישה

מדוע לפעמים אנחנו שמחים להיענות לבקשות ולפעמים לא?

רובנו אוהבים לעזור, אבל לפעמים רק המחשבה ש"הנה, שוב הוא יבקש ממני לעזור לסדר", "היא תבקש ממני עכשיו לשמור על הילדים בשבת", "למה אני כל הזמן צריכה לעזור בזמן שאחותי פנויה ולא מבקשים ממנה" עלולה להכעיס ולתסכל מאוד. ואם נבצע את הבקשה למרות התסכול - נרגיש שעשינו זאת מתוך איזשהו אילוץ ולא מתוך רוחב לבנו.

אז מה עושה את ההבדל? למה לפעמים זה ממש מוציא אותנו מדעתנו ואנחנו נעדיף אפילו להימנע ממפגש חברתי מסוים, רק שלא יבקשו מאתנו משהו נוסף, ולפעמים אנחנו ממש שמחים ואפילו מתנדבים לעזור?

לחלקנו קשה לסרב כשמבקשים מאיתנו. לעיתים זה מלווה במחשבות של "אם אני אגיד לא, הוא יחשוב שאני עצלנית", "הם יחשבו שאני לא משקיע בילדים שלי", "הם יתאכזבו ממני"... לענות בשלילה מאיים ישירות על הצרכים הבסיסיים שלנו בשייכות, אהבה, קבלה וכו'. בנוסף לדפוס הריצוי שקיים אצל חלקנו - מתן תשובה שלילית יכולה לעיתים להיות משימה קשה עד בלתי אפשרית.

ועדיין אנחנו אומרים לפעמים "לא", אבל זה מגיע מחוסר ברירה, מתוך תסכול עמוק, מלווה בבושה וחששות על מה יחשבו עליי. לפעמים זה מגיע בכעס, עצבים והרבה כאב (כי איך הם לא רואים שאני לא יכולה לעשות את זה ועדיין מבקשים?).

קשה עוד יותר להיענות לדרישה. כשאנחנו מזהים דרישה בטון, בניסוח או בכוונה - קרוב לוודאי שלא נרצה להיענות בחיוב. אנחנו שומעים בדרישה משהו מקטין, משפיל, מעליב… זה לא משאיר לנו ברירה, לכאורה. הבחירה החופשית שלנו נלקחת מאתנו, האוטונומיה עומדת בסימן שאלה. כל קיומנו צועק כנגד הדרישה שנשמעת באוזנינו. בזמן חוויה לא נעימה זו, שאולי מהווה עבורנו איזשהו טריגר וחושפת פצעים מהעבר, תגובתנו עלולה להיות אף היא לא נעימה (בלשון המעטה).

ואנחנו מצידנו, מה אנחנו מרגישים כשאנחנו מבקשים משהו ומקבלים "לא" כתשובה? - אנחנו עלולים להיפגע, להיעלב, להיסגר… ומגיעה עוד מחשבה - "עד שאני כבר מבקשת משהו…"

רובנו לא אוהבים לבקש. אנחנו מעדיפים להיות "חזקים", כל-יכולים, בלתי שבירים. אבל כולנו אנושיים, והחוזק שלנו לא נמדד לפי כמות הבקשות שאנחנו מבקשים או לא מבקשים. אנחנו שבירים ולא כל-יכולים, ואחת החוזקות האמיתיות שלנו זה האבחנה של מה מתאים לי ואני רוצה ואני יכול לבין מה שלאו.

האנשים שיותר קל לנו לבקש מהם, הם האנשים הקרובים ביותר אלינו, וכשהם - האנשים האלה שהכנסנו לחיינו (למרות שהיה לנו ממש קשה), שאנחנו אוהבים וכל כך רוצים שיעזרו לנו, כשהאנשים האלה עונים "לא" לבקשה כלשהי… העולם עלול לקרוס. זה לא כאב של "באסה, אני אבקש ממישהו אחר", זה כאב קיומי של "אין לי אף אחד בעולם הזה", זו הרגשת בדידות, אכזבה, עלבון וגם כעס. "ואיך הוא לא מבין כמה קשה לי? ואם הוא לא מבין, מי יבין?"

ואיך אנחנו יודעים אם האדם השני מפרש את שנאמר על ידינו כבקשה או דרישה? האם זה רק עניין של ניסוח?

כשנסתכל על המתרחש מנקודת מבט של תקשורת מקרבת כמו שאני מבינה אותה, נבחין בכך שהניסוח והטונציה חשובים, אך לא רק הודות לזה נבחין בין בקשה לדרישה.

לדוגמה: אם אני מבקשת מבן זוגי להוריד את הזבל, ותוך כדי אני חושבת שהוא חייב להוריד את הזבל כי הוא לא הוריד אותו אתמול וממש מסריח כבר ובכלל, הוא לא עושה כלום בבית הזה והכל עליי ו…. פףףףףףף ונגמר האוויר... זוהי דרישה. כיוון שאם בן זוגי יגיד לי כתשובה "לא עכשיו" - מבחינתי תהיינה לכך השלכות, אני איעלב או אכעס או אצעק עליו.

אבל אם הייתי מבקשת ממנו להוריד את הזבל והייתי מוכנה לשמוע גם "לא" (כי אולי זה לא מתאים לו כרגע מכל סיבה שהיא ואני מוכנה לכבד את זה כי בכל שלב, מה שחשוב לי זה שיתוף הפעולה בינינו, ההבנה והחיבור שלנו) - לא תהיינה לכך השלכות רציניות על מצב הרוח שלי או על היחס שלי כלפיו, זוהי בקשה!

אם כך, רוב הפעמים שאנו מבקשים דבר מה או כשמבקשים מאיתנו - אלו לא בקשות, אלו בעצם דרישות המחופשות לבקשות. וזאת הסיבה שבדרך כלל יהיה לנו קשה עם זה. דרישות לא לוקחות בחשבון את הרגשות והצרכים של הצד השני - והדבר מורגש ויוצר אנטגוניזם.

לצד זה, בקשות נקיות מציפיות, אשר נותנות לגיטימציה למה שהצד השני מרגיש - יוצרות חיבור, ואפילו רצון כן להשיב בחיוב לבקשה.